א. "לא היה ולא עתיד להיות" = "אמו שוה לאביו בקול, במראה ובקומה"
המשנה בפרק "בן סורר ומורה" (סנהדרין ח, ג) מביאה שני פטורים בבן סורר ומורה התלויים בהוריו:היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה, אביו אינו רוצה ואמו רוצה – אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצין.
רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו ראויה לאביו – אינו נעשה בן סורר ומורה.
הגמרא (עא ע"א) פותחת בשאלה המתבקשת על ר' יהודה: "מאי אינה ראויה?". תחילה עונה הסוגיה ש"אינה ראויה" היא פסולת חיתון, אך דוחה הסבר זה, ומביאה הסבר אחר:
אלא: בשוה לאביו קאמר.
תניא נמי הכי, רבי יהודה אומר: אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה.
כלומר: ר' יהודה פוטר כל בן סורר ומורה שאביו ואימו אינם שווים בקולם, מראם וקומתם. העמדה זו נראית בלתי אפשרית במציאות כלל, ולמעשה היא מצמצמת את כל המקרים כולם. העמדה שכזו מעלה מספר הרהורים: האם אפשר שר' יהודה רצה לומר שאף פעם לא נסקול בן סורר ומורה? אם כן – האם מותר לנו לומר זאת? ואף אם התכוון ר' יהודה לומר זאת – מדוע לא פירש זאת במילותיו, אלא העמיד תנאי בלתי אפשרי לקיום?
נמשיך לקרוא שורה נוספת בסוגייתנו:
כמאן אזלא הא דתניא: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר', כמאן? כרבי יהודה.
הגמרא מזהה בין דברי ר' יהודה (בברייתא) האומר "אם לא היתה אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה אינו נעשה בן סורר ומורה" לבין האומר "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות". כלומר: ר' יהודה לא הביא מקרה הגיוני בו ישנן "נסיבות מקלות" בעטיין אין לסקול את הבן, אלא שלל את כל המקרים להלכה!
בכך ענתה הגמרא בחיוב לשאלתנו הראשונה – ר' יהודה רוצה לומר שאף פעם לא נוציא בן סורר ומורה לסקילה. היא כמעט ענתה בחיוב גם לשאלתנו השנייה, שמותר לנו לומר זאת. כמעט, מכיוון שהגמרא אכן פירשה כך את דברי ר' יהודה, אך אין זה אומר בהכרח שאף לנו מותר תמיד לומר כן.
וכעת, אם כנים דברינו (ונראה שהם מפורשים בסוגיה), עלינו לענות על השאלה השלישית – מדוע ר' יהודה לא פירש זאת במילותיו. קשה מאוד למצוא תירוץ מקומי המחלק בין בן סורר ומורה לשאר התורה. נראה שלא נימלט מהבנת הגמרא לעומקה אם לא נטען שיכל ר' יהודה להשתמש במילים "לא היה ולא עתיד להיות" בלא לשנות מדבריו. אולם בכך היה נראה כמצמצם, ואולי אף כחולק, על עיקר דין בן סורר ומורה. ר' יהודה העדיף לא לומר את הדברים, אלא לנקוט את מדרש ההלכה ממנו נלמד התנאי, מדרש האומר את הדברים כתנאי המצמצם מאוד מאוד.1
יש הטוענים כי למעשה העמדות אמוראיות רבות אינן אלא מחלוקת סמויה, שאינה בהדיא. כנגדם יש הטוענים שיש בטענה זו פגם באמונת חכמים, ואף כפירה בקדושת תורה שבעל-פה. בלי להיכנס לוויכוח, נעיר שבסוגייתנו הדבר מפורש, והטוענים זאת אף במקומות אחרים אינם אלא מרחיבים כלל שהגמרא לא נמנעה מלאומרו.
ב. "וכי מפני שאכל ... אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות"
כיצד זה אמרה תורה שיצא להיסקל בן שלא חטא בחטא משפט מוות?גם כאן צריך לשאול: האם מותר לנו לשאול שאלות כגון אלו, שיש בהן תהייה כביכול על מוסריות התורה? התנאים ודאי וודאי ששאלו שאלה זו. ומפורסמים דברי ר' יוסי, המופיעים בגמרא בדף הבא (עב ע"א), ונביא כאן את ניסוחם בספרי דברים (פיסקא רכ):
אמר רבי יוסי: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל? אלא הגיעה תורה לסוף ענינו של זה, ואמרה: ימות זכאי ואל ימות חייב ...
ובמשנה:
בן סורר ומורה נדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב.
נעיין כעת בהמשך הסוגיה אותה ראינו בחלקו הראשון של רשימה זו.
איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר.
אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.
כאן מציעה הגמרא לזהות את האומר "לא היה" לא עם ר' יהודה, אלא עם ר' שמעון. ר"ש שואל למעשה את שאלת ר' יוסי: כיצד זה יצא בן זה, שאין לו משפט מוות, להיסקל?2 ומפני השאלה הזו, שהיא לכאורה שאלה בטעם המצווה (ואולי יתרה מזו – בהיות המצווה לכאורה בלתי מתאימה למוסר האנושי) מבין ר' שמעון שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות.
אפשר שהדברים עומדים במחלוקת תנאים בתחילת דברי התוספתא (יא, ו) על בן סורר ומורה:
בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב – לומר דרוש וקבל שכר.
ר' שמעון בן אלעזר אומר: הבת ולא הבן, אלא גזירת מלך היא.
ניתן לפרש שאין קשר בין המשפטים הנ"ל, אלא "לא היה" הוא הקדמת התוספתא לדין בן סורר ומורה, ודברי ר"ש בן אלעזר הובאו כהתייחסות למשנה א, האומרת, בן היתר, "בן ולא איש".
אך אנו נציע פירוש אחר: תנא קמא בתוספתא דומה מאד לר' שמעון, המתמודד עם שאלת "וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין הוא נסקל?", ועונה תשובה דומה. אך רשב"א (או עורך התוספתא בכך שסמך את הדברים) חולק ואומר שמפרט אחד בדין זה שאינו מתאים להגיוננו (הריגת הבן ואי הריגת הבת) נלמד על כל דין בן סורר ומורה, שאל לנו לחפש בו סברה.3 ואף שנראה לנו שדין זה אינו מוסרי בעינינו, נקיימו כגזרת מלך.
ואולי ר' יונתן בגמרא, שחולק על ר' שמעון וסובר שבן סורר ומורה היה במציאות, אינו חולק רק על המציאות ההיסטורית אלא על הקושיה המוסרית. ואם כך עולים דבריו עם דברי רשב"א שבתוספתא.
בהמשך הסוגיה מזהה הגמרא אף את התנא האומר "עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות" עם דעה המעמידה תנאי מצמצם מאד את מציאות עיר הנידחת ("רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת – אינה נעשית עיר הנדחת"). ואת התנא האומר "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות" עם דעה המעמידה תְנאים רבים על נגע שבעטיו הורסים בית.
ולפי דרכנו למדנו שאף במקרים אלו נתקשו תנאים בטעם העונש החמור. הרי בעיר הנידחת החמירה התורה במאוד מאוד על כל יושבי העיר. אף בבית המנוגע חמור העונש, ועומד בלי שום יחס לחטא – בפשטי הפסוקים לא מבואר כלל חטאו, ואף אם נאמר שחטא בלשון הרע, הריסת ביתו והשארתו ללא מקום לגור נראה בעינינו כמעשה בלתי מוסרי. ובשלושת מקרים אלו ישנה דעה תנאית, שנויה במחלוקת, שמתוך כך אומרת "לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב – דרוש וקבל שכר".
***
אפשר שלא היו נדרשים לכל זאת, ללא דברי הרב שלמה אבינר בספרו "חיי עולם". שם, במאמר בשם "לימוד גמרא מתוך אמונה" (עמ' 183), מדגים הרב אבינר את שיטם של "אנשי ביקורת התלמוד", נגדם הוא יוצא בחריפות:דוגמה של השיטה: כתוב בתורה שדינו של בן סורר מורה מיתה, אבל מכיון שאין זה "הומני" אמרו התנאים שלא צריך להרוג אותו. והרי כתוב להרוג אותו? אז ניטרלו את הפסוק בעזרת דרשה: רבי יהודה אומר שצריך שהם יהיו שווים במראה ובקומה (סנהדרין עא א), ומכיוון שזה כמעט בלתי-אפשרי, יוצא שכל דין בן סורר ומורה לא היה ולא נברא [כך במקור. וצ"ל "לא היה ולא עתיד להיות" ("לא היה ולא נברא" נאמר על איוב)]. כלומר, מצד האמת הם לועגים לתוכן התורה, אבל אם הם יגידו דבר כזה בפירוש – הדבר יעורר רוגז, לכן הם פועלים בערמה. עד כאן השיטה.
איני יודע מיהם אותם אנשים שיוצא הר"ש אבינר נגדם. ואם עולה מדבריהם שמצד האמת התנאים לועגים לתוכן התורה, אזי באמת יש להסתייג בדבריהם. אך הטענה אותה שולל הרב אבינר, שהשוויון במראה ובקומה הוא כמעט בלתי אפשרי ולכן הופך את דין בן סורר ומורה לדין שלא היה ולא עתיד להיות, אמירה זו מפורשת בסוגיה. וחלילה לומר על דברי הגמרא שהם לעג לתוכן התורה.
יתרה מזו: אף הטענה שדרשת "לא היה ולא עתיד להיות" מבוססת על קושיה ב"הומניות" של דין זה, אף טענה זו כמעט מפורשת בסוגיה. אמנם בניסוח אותו מצטט הרב אבינר הדברים חמורים, אך אין אנו אומרים כדבריהם, שהתנאים חלוקים על דברי תורתנו הקדושה, אלא שהבינו בתורה שבעל-פה שדברי התורה שבכתב לא נאמרו הלכה למעשה, אלא בבחינת "דרוש וקבל שכר". ומהיכן למד זאת ר' שמעון? ראינו שמפורש בדבריו שמכך שלא ייתכן שבתורתנו בן שרק אכל בשר ושתה יין, יוכלו הוריו להוציאו לסקילה. ואפשר שאם והדברים קשים מבחינה אמונית יש לחפש פירוש אחר בסוגיה, אך הנראה לעניות דעתנו בפשט הסוגיה כתבנו.
ונסיים בדברי מרן הראי"ה זצ"ל באגרותיו. בקטע העוסק ביחס לאותם אנשים מהאומה שיש שאמרו שמצווה לשנואתם. ומלבד חשיבות הדברים פני עצמם, ניתן לראות בהם שהבין הרב זצ"ל שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע אינן הלכות מקריות בהן נאמר "לא היה ולא עתיד להיות", אלא משותף להם צד של רוע, ושכר הדרישה שנאמר בהן הוא שלא יהיו רשעות אלו בפועל. ואלו דבריו:
הערה אחת מוסיפים, שכל השנאות כולן וחומרי דיניהן הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו, שקימנו בו מצות תוכחה. וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בעמה דורות שלפנינו, ע"פ עדות ר' עקיבא, מי שיודע להוכיח, על-כן נפל פותא בבירא, וכל ההלכות הנוטות לרוגז ושנאת-אחים נעשות הן כפרשת בן סורר ומורה, עיר הנדחת ובית המנוגע, למ"ד לא היה ולא עתיד להיות ונכתבו משום דרוש וקבל שכר. והשכר של הדרישה גדול הוא מאד, כי המלח המעמיד צביון הטוב ע"י תגבורת שנאת הרע בכל ענפיו, וכיון שהוא עשה באורח למודי את פעולתו איננו מניח בפועל לרשע משחית באמת להשתרש כלל ועיקר. (איגרת רסו, עמ' שה)
תגובת הרב אבינר:
לכבוד הרב בנימין הולצמן
שלום.
קראתי את דבריו פעמים מספר, איך הוא מסביר את דבריי ולא הצלחתי להבין את פירושו את דבריי. לכן אחזור עליהם בקצרה. יש חוקרים שסוברים: "התנאים חולקים על התורה וסוברים שבן סורר ומורה היה פעם תקף אבל במשך הזמן המוסר התפתח ובן זה נעשה לא הומני. לכן רצו לבטלו. אך לא רצו לחלוק על התורה. לכן העמידו את התורה באופן כזה, שקיומה בלתי אפשרי, כלומר הערימו תנאים וקשיים שעושים את ביצועה בלתי אפשרי ובכך בטלו דין של תורה בלי לחלוק עליו פנים אל פנים". עד כאן דבריהם. אך כמובן, אני מאמין בתורה ובתנאים ולא סובר שהתנאים חלילה חולקים על התורה או לועגים לתורה וכדומה.
בברכת התורה,
שלמה אבינר
הערות שוליים:
הב"ח בהגהותיו כתב: "משום דסבירה ליה דצריכין להיות שוין בקול, אם כן בעל כורחך או שיש לה קול כאיש, ואיש יש לו קול כאשה, דהרי צריך להיות אמו ואביו שוים. ואם כן או הוא סריס, או איילונית היא, דקול הוא מן הסימנים, ואם כן אי אפשר להיות בן סורר ומורה". כלומר: הב"ח מציע שהעמדה זו ייחודית – התנאי שהיא מעלה אינו נדיר מאוד אלא בלתי אפשרי. נראה שהציע זאת הב"ח מפאת הדיון הנ"ל, אך כמה קושיות עליו. נעיר רק שהסוגיה בהמשך יוצרת זהות בין התנא המצמצם לתנא האומר "לא היה ולא עתיד להיות" גם בעיר נידחת וגם בבית המנוגע, בהם אי אפשר לומר שהתנאי הוא צמצום הוא בלתי אפשרי. ↩︎
ניתן לפרש אחרת ולומר שר"ש שואל כיצד הוריו ירצו לסוקלו אם לא חטא. וכך פירש ביד רמ"ה. פירוש זה קצת קשה, שהרי אפשר שיקרה מקרה ובו בן סורר ומורה יחטא הרבה יותר מאשר לאכול בשר ולשתות יין, ולכן אם זאת הייתה שאלתו, לא היה על ר"ש לצמצם את עיקר דיו בסו"מ, אלא דווקא להחמיר בתנאים להורגו. ועוד, נראה בהמשך מכנה משותף בין כל הדינים עליהם אמר "לא היה". ולכן נראה שאין אין לחפש תירוץ מקומי לבסו"מ. ↩︎
דברי ר' שמעון בן אלעזר מופיעים גם בגמרא (סט סע"ב), ושם פירושם קיצוני אף יותר: אם היינו מחפשים הגיון בדין בן סורר ומורה, היינו הורגים דווקא את הבת: "בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סורר ומורה שהכל מצויין אצלה בעבירה, אלא גזירת הכתוב היא: בן ולא בת". מכאן נלמד שאין דין זה מסור להגיוננו. ↩︎
